בפעם הראשונה שברחתי אחרי שדקרתי מישהו רצתי כמה סנטימטרים מעל הכביש. לא יודע איך להגיד את זה. ריחפתי באוויר. רצתי כאילו אין אדמה ואין כובד. פתאום ראיתי את הרגליים שלי תופסות מרחק כמו הנמר הקטן הזה שרץ מהר. הכי מהר. רצתי ושמעתי את הלב שלי דופק. בבאס. בום. בום. בום. והייתי אולי הכי חיה ממה שהרגשתי כל החיים. חיה. איזה חיה. יא אללה. אחר כך כשהתחבאנו מאחורי המקלט איפה שהספה החצי שרופה, ראיתי פתאום שיש לי דם בידיים. נחתכתי כשהבאתי בו את הסכין. לא יודע איך. אולי החזקתי בלהב ולא בידית.
אתה יודע איזה הרגשה זה, להסתכל על סכין שיש עליה דם? אתה לא יודע כלום. זה הדבר הכי חיה שיש. אתה מנגב את הסכין ולא יורד הדם. שוטף את זה בברז ולא יורד הדם. אתה מגרד את זה בסוף בכוח ונשארים כתמים.
כשהלכתי בלילה לישון אחרי זה, שכבתי במיטה והסתכלתי על הכוכבים הזוהרים של אחותי הקטנה ששמה את זה על התקרה. היה אור מהרחוב ורעש של סירנה מרחוק. חשבתי איך בטח הוא עכשיו בבית חולים. צועק ובוכה. פעם ראשונה בחיים הרגשתי גבר. ידעתי שמישהו פחד ממני. ראיתי את זה אצלו כשהבאתי בו. ראיתי את הפנים שלו. את העיניים לא ראיתי כי חושך היה. אבל את הצורה של הפנים שלו ראיתי. איך הוא פחד. איזה צחוק. ואז כשהבאתי בו את הסכין לא הבנתי בהתחלה. חשבתי שרק חתכתי אולי את המעיל הלבן שלו כי זה היה חלק כזה, כאילו אתה שם את זה בדשא רטוב. אבל פתאום מזה שהוא צעק ידעתי שהצלחתי להביא בו. ואז לברוח. לטוס. וכולם צועקים. "יאללה בוא בוא" "ו"כוס אומו הבאת בו גבר!!" ואתה שותק, ואתה רץ יותר בטרפה מכולם, ואתה בשמיים, כמה טוב אתה מרגיש שאתה מרחף, מעל לכביש, וכל הקולות שלהם צועקים לא מזיז לך, כי אתה משהו אחר עכשיו אחרי שדקרת.
אהרון תמיד אמר לנו שאחרי שנדקור פעם ראשונה נהיה משהו אחר. שסתם מכות זה לא נחשב, שדקירה זה סרט אחר. הוא אמר אהרון "אחי, אחרי דקירה, נגמר הפחד". וכולם אמרו לו שהוא מגזים. מה, איך נגמר הפחד. אבל אהרון לא אמר יותר כלום ורק משך עוד סיגריה מאחד הילדים והדליק ואמר "אחים, לא הרגשתם, לא תדעו". וזהו. ועכשיו אני כמוהו. עכשיו אני יודע. ואני מנסה להרגיש פחד, אבל באמת אין הרבה. יש קצת. לא לגמרי צדק אהרון, אבל כן קצת צדק. כי הפחד הרגיל נעלם אבל יש משהו אחר במקומו. איזה משהו חדש. ומה אומר לך הדבר החדש הזה? אולי שאתה כבר לא יכול לחזור להיות ילד. זהו. הבאת במישהו. אתה חייב.
אתה קם בבוקר ואמא שלך מדברת ואתה בכלל לא שומע, רק אומר לה "טוב טוב, שתקי" ושותה את השוקו שלך ואוכל קצת ממש ויורד למטה לבניין. כולם נראים לך קטנים ואתה שם מלך. חיה. ובא ציון ואומר לך "תראה ת'סכין" ואתה מראה לו, והוא נגנב ציון, "יעני את כל זה הכנסת לו ללב"! ואתה אומר "לא יודע, נראה לי לבטן. האמת אולי בצד, או בגב, לא זוכר". ופתאום אתה לא זוכר באמת. נעלם לך חלק. איפה הבאת בו? איפה זה היה בדיוק? ומה הפרצוף שלו? איזה קטע. כאילו נמחק.
וציון אומר "שמעתי הם רוצים לנקום, יביאו את הגדולים" ואתה אומר "שיביאו. נביא גם בגדולים". וציון נבהל "אבל הגדולים הם בצבא חלק. יש להם רובים". ואתה צוחק עליו "ציון יא פחדן, חכה תראה, מה יהיה? נדקור להם ת'רובים". ומלא ילדים קטנים באים פתאום וצורחים וצוחקים ומשחקים תופסת בבלוק וחלק מסתכלים עליך במבטים משונים כאילו אתה אדם משונה או שונה והם קצת מפחדים או נותנים כבוד. ואתה מלך, חיה. והם כולם רואים את זה עליך. אתה לא יודע איך הם רואים. אבל אתה מרגיש את זה זורם אצלך כמו ההתחלה של האלכוהול בדם כשאתה יודע עוד מה העניינים אבל המוח כבר משוחרר והעצבים בשחרור והידיים עם חוזק באנרגיה, ככה אתה מרגיש, קצת בסאטלה של כוח.
על הזין שלך הכל היום, על הזין שלך הבית המסריח והקטן עם הקיר המתקלף שכבר תלית עליו מלא לונגים של גראס בשביל שלא יראו מאחורה, והציורים של הרבנים מול הטלוויזיה וכל האחיות שלך והאח הקטן שנולד מהבן זונה שאמא שלך הכניסה הביתה והמקרר הזבל הזה מהרווחה שכל הזמן יש לו שלולית של מים כאילו הוא משתין. ראיתם פעם מקרר משתין? בואו לבית הזה תראו.
אז על הזין שלך הכל. והמורים המטומטמים כמו זאת המחנכת שלך שאתה בא עם דבק מגע מרוח לך על השיער אחרי ההפסקה כולך מסטול מלהריח דבק מאחרי האולם ספורט והיא אומרת לך בקול כזה מצחיק "מה זה אתה כולך מלוכלך מדבק" ואתה אומר לה "כן המורה עזרתי לשרת לנקות" והיא אומרת "איזה ילד טוב אתה", ואתה רואה אותה בצבעים והאף כואב לך אחרי הלהריח דבק והיא כזאת סתומה והחברים שלך חוזרים מסטולים גם, והיא אומרת "אה, אני רואה גם אתם עזרתם לשרת". ואתה כאילו יוצא עליה ברחמים כבר שהיא לגמרי לא מבינה מה נסגר איתה, והיא לא רוצה לעשות רע, היא פשוט לא קשורה לשום דבר. ופעם בשנה בבית ספר מדברים על אלימות ושזה רע לריב מכות ואתה יושב שם ואומר "כן כן נכון" ואתה מת לצחוק כי אם הם היו יודעים מה הלך אתמול בשכונה מה הם היו עושים, מתים זה מה שהם היו. והם לא מבינים שאתה, הדבר שאתה הכי אוהב בחיים, שעוד עושה לך להרגיש כמו חיה זה רק הפיצוצים. וזה לא שזה כיף לקבל, זה לא, אבל אתה גם נותן ואיך אפשר להסביר את זה את השקט של אחר כך, את הדם, את הכוח, כאילו אתה בחלל פתאום. אז מה הם אומרים "לא יפה ללכת מכות" מה תעשה אם לא תלך מכות? אה? מה תעשה?
כי זה מה שנשאר לך כשהכל על הזין שלך ונמאס והכל נראה סתם כזה ואין מצב לראות קדימה אפילו לא שבוע קדימה. רק היום יש. רק היום. היום אתה חושב איך לא יבוא השוטר המנאייק לשכונה ושוב יעצור את כולם ואיך להביא מאה שקל שתוכל לשלם על המחשב שהגדולים גנבו אתמול ואתה רוצה אותו כי הוא חדש וטוב, גנוב מקופת חולים עם הרבה זיכרון ויהיה איך לקחת אינטרנט מהטלפון ולהוריד שירים טובים חדשים סופסוף כי הכל ישן כבר, ואולי נשים עליו את התוכנה הזאת של ההקלטות ונקליט קצת מוזיקה ונשים באינטרנט שישמעו עליך, וזה ממלא לך את היום וקצת חלומות לפני השינה, וקצת אתה רואה את עצמך איך אולי יום אחד תצא ותהיה זמר פה לא רק של אתיופים ואנשים יאהבו אותך ותהיה עשיר לא מלגנוב, איזה יופי זה יהיה ואיזה חזק זה להיות ככה.
אז אתה חייב את המאה שקל האלו בשביל המחשב ואין לך. אז מה יהיה? אתה בא לגדולים ואתה אומר לו למשה שהוא הכי חזק פה בבלוק שאין כסף אבל אתה חייב את המחשב והוא אומר לך "שמעתי יש לך אומץ אתה, אז אולי במקום מאה שקל אתה בא היום איתי ומביאים מכה באיזה מקום", ואתה יודע שהזמנה ממשה זה הרבה כבוד כי הוא פה באמת עבריין מקצועי כבר, וגם שמהרגע שאתה איתו אף אחד לא נוגע בך וגם שאין מה לחזור אחר כך להיות ילד. והוא אומר לך "מה, אתה מפחד אה?" ואתה אומר לו "יאללה אני בא היום משה" והוא אומר טוב. יופי יא קטן, עוד יצא ממך גבר אחושרמוטה". ואתה צוחק איתו ובאים הגדולים ואומרים לך שלום כאילו אתה בנאדם חשוב ומריצים צחוקים ומדברים ממש באמהרית טובה, כמעט אתה לא מבין, והם מסתלבטים עליך שנולדת בארץ ואתה לא יודע לדבר כמעט ורק משה אומר "דווקא טוב שהוא פה נולד כמו זה הארץ שלו" ומישהו אומר "איזה שלו. גם עוד מאה שנה שהיה נולד כאן היה קודם שחור ורק אז נראה, למה לא ככה?" והם שותקים פתאום בבאסה ומדליקים סיגריות ומשה אומר "לפני שהולכים בוא בוא נריח קודם" ואיזה אחר אומר "כן ככה זה הכי טוב לפני שהולכים להיות בסאטלה ואז זורמים חלק" ומשה מוציא את הניילונים והדבק ומכין אחד לכל אחד, ואף פעם לא הרחתי לבד בשקית, תמיד היינו עושים אחת ומעבירים מהר כאילו מפחדים לתת נשימות באמת. ומשה מביא לי את השקית ואומר "יאללה, תביא בשקית" והשקית כאילו כבדה, יא משוגע כמה דבק מגע הוא שם בפנים. והם כולם מריחים ונשענים אחורה ועוצמים עיניים. ואתה יודע שהכל עכשיו נגמר, כי אחר כך אין מצב לטעות יותר. ואתה מביא את השקית לפנים ונשען אחורה והלב דופק באטרף מה יהיה עכשיו. ובסוף ברגע אחד אתה מביא את ההרחה הכי חזקה בחיים שלך ועוצם את העיניים, והראש נופל. נופל. אתה מאבד אותו. ואתה מתחיל לראות. כמו סרט אבל בחלום.
איזה איש צעיר עומד ליד נהר מלא מים וכל העדר שלו שם. עדר של עיזים רזות חומות ולבנות. הוא חצי ערום וחזק מאוד. השרירים שלו מבריקים ויש לו חבל קשור על המצח. וזה ערב, רואים שקיעה בצבעים של אדום ושל כתום. הדבר הכי יפה שראיתי בחיים. והאיש מסתכל על השמש שנעלמת רחוק ועל העדר. הוא מחזיק ביד מקל ארוך מחודד. והוא יחף. ורואים איך הרגליים שלו רזות וחזקות ויכולות ללכת עד אינסוף. והוא עומד שם כמו פסל. ופתאום העיזים נבהלות ממשהו והוא מסתובב לאט. וליד המים, עם השמש מנצנצת לו על הרעמה, עומד אריה. זאת החיה הכי ענקית ויפה שראיתי בחיים ויש לו עמידה של מלך. של חיה. והוא מסתכל בעיניים ופתאום מביא שלושה צעדים עצומים וקפיצה מטורפת באוויר ונוחת על עיזה אחת ומסתכל מסביב.
והאיש מתכופף וכל השרירים שלו מתבלטים. איזה כוח יש לו. איזה פנים. כאילו חתכו אותו בסלע. הוא משוגע האיש הזה. לא מפחד מהאריה. והוא מסתכל עליו ולאט לאט מביא את המקל הארוך קדימה. כאילו הוא מתכוון לתקוף. ועכשיו הוא מתחיל להתקרב אליו לאט. כל וריד בידיים שלו בולט. הוא אומר כל מני מילים שקטות ומחזיק את המקל ביד. האריה לא זז מהעז והאיש מתקדם אליו עוד ועוד עד שהמקל כמעט נוגע באריה, ופתאום האריה דופק עליו שאגה מטורפת ושולח כף ארוכה להביא באיש. והאיש לא מפחד, קופץ אחורה ואז קדימה בכוח עצום ובצעקה ותוקע במהירות שלא תאמן את המקל הארוך בגוף של האריה. באזור של הצוואר. האריה צורח מכאבים והאיש צורח בטרוף לשמיים. ופתאום רואים חושך.
ואז שוב את האריה. האריה מת עכשיו. האיש מעליו. ומלא מלא אנשים מסביב וצעקות וקפיצות. ורעש של תופים ושל צחוק. ואיזה זקן בא ליד האיש ומחבק אותו שלוש פעמים כמו שראיתי שאבא שלי מחבק את הזקנים בהלוויות. והאיש מתכופף לזקן. והזקן מוציא משהו ושם לאיש באוזן. והאיש צוחק וצועק לשמיים. צעקה של חיה. של מלך. ומה שיש לו באוזן זה עגיל של זהב. וכולם צועקים איתו. ויש לאוויר צורה אחרת. והכל חד. והכל צבוע חזק. כאילו אלוהים התפרע.
ואתה פתאום מתעורר. כבר לילה. כולם הלכו. גם משה והגדולים. אתה על הספה השרופה מלוכלך בדבק והחולצה רטובה ומסריחה כמו מקיא. אתה מנסה לשכב אחורה והראש דופק לך כמו פטישים. מסתכל לשמיים. אין כוכבים כאן בבלוקים. אין נהר. יש קצת ביוב בחורף. אין צבעים וטבע כזה פה. סבא שלי מת בארץ. רק שנתיים אחרי שהגיעו. הוא היה אבוד ומדוכא. ככה אמרו לי. רק תמונה אחת נשארה ממנו. איש זקן ועצוב. אבל באוזן ימין, עגיל זהב. כולנו ידענו שבאתיופיה מי שהרג אריה קיבל עגיל, עגיל זהב.
יש שוב כמו בכל ערב רעש רחוק של סירנה ואיזה אמא צועקת לילד שלה. "תעלה הבית". "תעלה הבית". ואני, איפה הבית שלי? מה יהיה איתי?
אני הולך לאט ומדליק את האור במדרגות. עולה כמו נכה לקומה רביעית ופותח את הדלת. בפנים אחותי רואה טלוויזיה ומחזיקה את התינוק. אני הולך לחדר. במסדרון ליד השירותים התמונה של סבא שלי, בחושך. אני מסתכל עליו רגע ונכנס לחדר. נשכב על המיטה. שוב הכוכבים האלו שאחותי תקעה על התקרה.
אני עוצם את העיניים. אין אריות בשכונה. אין יותר עגילים מזהב.
אודי יעקב, מחנך וסופר. היה שותף בהקמתו של "בית חינוך משלב", בית חינוך דיאלוגי לנוער במצבי קצה. פרסם שלושה ספרים - "אנה" ו"השוחט מעכו" בהוצאת אסטרולוג העוסקים בתיאור חייהם של קבוצות שוליים בחברה הישראלית, והספר "הבית" בהוצאת פרדס, המתאר את סיפור הקמתו של בית חינוך דיאלוגי בחיפה ורגעים חינוכיים בתוכו.
